“חרם אקדמי הוא דבר שגוי מאוד. הניסיון לבודד את ישראל לא נראה לי הגיוני בשום אופן”, אומר כריסטופר אייזגרובר, נשיא אוניברסיטת פרינסטון. בראיון מיוחד ל”סופשבוע” מסביר אייזגרובר, שמגדיר עצמו אוהב ישראל ועומד בראש אחת מהאוניברסיטות היוקרתיות בעולם, כיצד לדעתו נוצר מצבה הבעייתי של ישראל באקדמיה האמריקנית במשך השנים.
קרא עוד על החרם ב-nrg מעריב: – בנט: קרי לא אנטישמי ומי שאומר זאת טועה – משרד החוץ מנסה להרגיע: הפעילות האנטי ישראלית נחלשת – בן דרור ימיני: אם בישראל לא יגיבו החרם יהפוך למחלה קטלנית “יש מי שסבור שהמוטיבציה מאחורי החרם היא אנטישמיות, וייתכן שזה באמת חלק מהסיבה. אבל אני חושב שהמוטיבציה היא אי השקט כתוצאה מההפרדה בין ישראל לעזה ולגדה המערבית, וההשוואה השגויה לחלוטין לדעתי בין ההפרדה בין השחורים ללבנים בארצות הברית והאפרטהייד בדרום אפריקה ובין מה שקורה בישראל היום”.
תסביר. “אנשים אומרים: חרם היה ראוי בדרום ארצות הברית ובדרום אפריקה, ולכן הוא דבר ראוי בישראל. ואני חושב שזו פשטנות יתר לגבי סט הבעיות והאתגרים שיש היום בישראל. חרם לא היה עוזר לקדם שום דבר בדרום ארצות הברית, לדוגמה. מוסדות אקדמיים פורחים על שיתוף פעולה, וחלק גדול ממה שאנחנו עושים הוא לנסות ליצור קדמה בעולם דרך דיון אקדמי, כך שזה נראה לי שגוי מאוד מהמון בחינות. זה מוזר במיוחד אם אתה לוקח בחשבון שחלק מהאוניברסיטות בישראל הן בעצמן מקור לביקורת נגד ההנהגה הישראלית על רקע המדיניות שלה בשטחים, כך שאין שום היגיון בלהחרים אותן. שנית, אנחנו, כמוסד אקדמי, מעורבים בפעילות עם מוסדות מכל מיני מדינות מתוך תפיסה שמעורבות כזאת יכולה ליצור קדמה. שיתוף הפעולה שלנו כולל מדינות שהממשל שלהן לא נוטה לחופש אקדמי, והתקווה שלנו בשיתוף הפעולה הזה היא ליצור שינוי ולהביא לפתיחות, כך שחרם אקדמי חותר נגד כל זה”.

נשיא פרינסטון פריסטופר אייזגרובר צילום: דניס אפלוויט

אז מה יכול לעמוד מאחורי החרם, לבד מאנטישמיות? “חוסר צדק. ואני שואל את אותה שאלה, כחבר של ישראל וכמי שיש לו קרובי משפחה בישראל וחושב שהמדיניות של החרם היא לא הוגנת. מדובר בשילוב של שני דברים: אחד הוא הפשטנות בהשוואה בין המצב בישראל לסגרגציה שהייתה קיימת במקומות אחרים, והאחר הוא שבארצות הברית יש כאלה שמבודדים את ישראל דווקא בגלל הקשר ההדוק בין שתי המדינות. יבואו וישאלו, למה לא סין, למה לא להחרים מדינות אחרות במזרח התיכון? חלק מהאנשים שתומכים בחרם יגידו שארצות הברית נמצאת בעמדה שונה כשזה נוגע לישראל, כי יש קשר עמוק כל כך בין המדינות, בין העמים שלנו, ולכן, לפי האנשים האלה, קיימת דחיפות גדולה יותר לפעול בישראל מתוך תחושה גדולה יותר של אחריות לעומת מה שקורה במדינות אחרות. זה לא אומר שאני מסכים איתם: אני מתנגד לזה בכל תוקף ומתקשה להסביר את זה בעצמי”.

לפני חודשיים, בעקבות ההחלטה התקדימית של האגודה ללימודים אמריקניים )ASA( להחרים את ישראל, הוא היה מהאקדמאים הבולטים שיצאו בגלוי נגד החלטת הארגון ו-5,000 המרצים החברים בו.
מבחינתך שיתוף הפעולה עם ישראל ממשיך למרות החרם שהוכרז? “חשוב לי שהאנשים בישראל יבינו: בקמפוס הזה יש רצון חזק להמשיך את הקשר עם מוסדות ישראליים. האגודה ללימודים אמריקניים היא מוסד שמעט מאד אנשים שמעו עליו עד ההחלטה על החרם. הדקאן שלי היה רק עכשיו בישראל ושיתף פעולה עם מחלקות למדעי המחשב בארץ, יש לנו מסעות של סטודנטים לישראל, ועם כל הפעילות הזאת, דווקא ההודעה על החרם קיבלה תשומת לב. יש לזה אולי רגליים באירופה, אבל בארצות הברית התמיכה בישראל מוצקה מאוד”.
אנחנו נפגשים בקמפוס של פרינסטון, שנחשב לאתר תיירות יפהפה שמושך אליו מבקרים מכל העולם. לשכתו של הנשיא אייזגרובר ממוקמת בקומה הראשונה של בניין נאסאו, שנחנך בשנת 1756. אייזגרובר הוא בוגר מחזור 1983 של האוניברסיטה, בלימודי פיזיקה, וארבע שנים לאחר מכן סיים תואר שני בלימודים פוליטיים באוניברסיטת אוקספורד. בהמשך קיבל דוקטורט במשפטים מבית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו, וכמומחה למשפט אמריקני חיבר כמה ספרים על חוקת ארה”ב ועל בית המשפט העליון. באמצע חודש ספטמבר נכנס לתפקידו כנשיא ה-20 של פרינסטון.
האם לדעתך למרצים יש מחויבות להיות קול המצפון ולהביע את הדעה הפוליטית שלהם בפני הסטודנטים? “זה תלוי בתחום הלימוד. אני, לדוגמה, התקבלתי לעבודה בפרינסטון דרך המרכז לערכים הומניים, כך שאני חושב שלי ולעמיתיי במרכז יש מחויבות לדבר עם הסטודנטים שלנו על נושאים מוסריים, ואני חושב שאני והקולגות שלי ממלאים את המחויבות הזאת. מצד שני, חשוב שאיש סגל שרוצה לדבר על נושאים פוליטיים בכיתה יעשה את זה בדרך שתעודד שיח מכובד ומגוון דעות ולא בהצהרה פוליטית שעלולה לגרום לשאר הסטודנטים לחשוש להביע דעה נגדית. אנחנו רוצים לאתגר את הסטודנטים שלנו לחשוב על נושאים מוסריים בדרכים שונות. אבל יש לי גם מרצים שאומרים, אני פה ללמד מתמטיקה לא להיות קול המוסר”.
ואם היית צריך לבחור בין מצב שבו כל המרצים מביעים עמדות פוליטיות ובין מצב שבו אף אחד לא מכניס את השיח הפוליטי לכיתות הלימוד, במה היית בוחר? “אני חושב שזה בלתי נמנע, ואני חושב שזה בבסיס המהות שלנו שהאוניברסיטה תראה בעצמה חלק מהשירות הציבורי של האומה שלנו. הדרך היחידה שבה זה יכול לקרות היא אם יש לנו מרצים שאכפת להם איך העבודה שלהם משפיעה על העולם בחוץ. כך שלפרופסור לפיזיקה חייב להיות אכפת מה זה אומר להיות פיזיקאי אחראי, שזה לא אומר בהכרח שהוא צריך להביע דעה על מה שקורה באפגניסטן אבל זה כן אומר שצריכה להיות לו דעה על מחקר פיזיקלי או על התחממות כדור הארץ. בנוסף אנחנו צריכים מרצים שיהיה להם אכפת מנושאי מדיניות חוץ ושידברו עם סטודנטים על זה. וכל מרצה כמו כל סטודנט צריך לשאול את עצמו מה המחויבות שלו כחבר באוניברסיטה שהיא מוסד חשוב בעולם, איך הוא משתתף בזה. אבל זה לא אומר שכל פרופסור למתמטיקה צריך להיות בעל דעה נחרצת בנושאי מדיניות חוץ”.

ג’ואיש פרינסטון – הפגנה בעד חרם על ישראל צילום: אימג’ בנק ישראל

אייזגרובר (52) הוא איש שיחה מרתק שיודע לזרוק בדיחה טובה כשצריך, אחד שחש את אותה מידה של נוחות עם חבריו האינטלקטואלים ועם נציגי הסטודנטים שמגיעים למשרדו. הוריו היגרו מגרמניה וכל חייו היה משוכנע שהוא קתולי, עד שלפני כחמש שנים נדהם לגלות את שורשיה היהודיים של אמו. מאז אייזגרובר מגדיר את עצמו יהודי.
הוא נולד באורגון ללודוויג ואווה. אביו, איש אקדמיה גם כן, לימד באוניברסיטה המקומית, ועמד בראש המחלקה ללימודי חקלאות. על ההיסטוריה של אמו הוא יודע מעט מאוד. זמן קצר לאחר שנולדה בשנת 1932 נמלטה משפחתה מגרמניה, תחילה לצרפת, וב-1940 התיישבה בארצות הברית. היא לא סיפרה לו על השנים ההן, והוא, מצדו, לא שאל. קרובי משפחה מצד אמו לא היו בסביבה: היא ניתקה את הקשר עם כולם כחלק מאימוץ הזהות החדשה שלה. לו, לעומת זאת, לא היו יותר מדי סיבות לפקפק בדתה הקתולית של אמו, שהקפידה לקחת אותו לכנסייה בכל יום ראשון.
אלא שבשנת 2008, במסגרת עבודת שורשים של בנו דני, גילה לתדהמתו את שורשיה היהודיים של אמו אחרי שהלכה לעולמה בשנת 2003. אייזגרובר קיבל את הגילוי בפרץ של אושר לא מוסבר. דווקא הוא, המשפטן הבכיר, איש האקדמיה, מספר שלא שאל יותר מדי שאלות כשקיבל על עצמו בגיל 47 את דתו החדשה תוך שהוא מתנער מהנצרות, שממשיכה עד היום להיות דתן של שתי אחיותיו, אשתו ובנו דני.
איך הבנת שאתה בעצם יהודי? “כשהבן שלי היה בכיתה ד’ הוא היה צריך להכין עבודת שורשים לבית הספר, וכשהמורה שלו שמעה שסבתא שלו באה לארצות הברית דרך אליס איילנד היא אמרה לו שיהיה נחמד אם הוא יוכל לדבר על זה בפני כל התלמידים. מצאנו את המסמכים של הספינה שבה היא הגיעה מצרפת, וליד הרשימה השמית הייתה עמודה עם הדת של כל אחד. כמעט כל האנשים בספינה היו יהודים. בראש העמודה היה כתוב ?עברי’, ובהמשך ליד כל שם שמו גרשיים ליד כל מי שהוא יהודי, וגם ליד השם של אמא שלי היו גרשיים. הופיעו רק הגרשיים, ולא המילה ?עברי’ במלואה, כך שסברתי שזו בטח טעות. אלא שאז הופיע ליד השם שלה שם של איש קשר, בן דוד שלה, שהתגורר בסן פרנסיסקו אך כבר נפטר. דרכו התחלתי לחפש קשרים אחרים. היא ניתקה קשר עם רוב קרובי המשפחה שלה כדי שלא נדע שום דבר על העבר שלה. זה היה תהליך מסובך מאוד, אבל מצאתי עוד ועוד קרובי משפחה עד שהגעתי דרך יד ושם לבן דוד של אמא שלי במיאמי”.
לסבא של אמא שלך קראו סלומון, והם ברחו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים, כך שזה היה יכול לרמוז לך על קשר מסוים ליהדות.
“היא אמרה לי שהמשפחה שלה הייתה פרוטסטנטית, שהם נרדפו על ידי היטלר בגלל הפעילות הפוליטית של אבא שלה. היא המירה את דתה לקתולית וגידלה אותנו כקתולים. יש שמועה שבתקופה מסוימת המצב היה קשה עד כדי כך ששמו אותה במנזר כדי להבטיח את ביטחונה, מה שלא היה דבר נדיר לילדים יהודים באותה תקופה. אם זה נכון, אז יכול להיות שאמרו לה משהו כמו “אם אי פעם יגלו שאת יהודייה את תמותי ואנחנו נמות'”.
“שתי האחיות שלי ואני מדברים על זה לא מעט. יש לנו חילוקי דעות בנושא, ולפחות אחת מהן סבורה שאמי המירה את דתה מסיבות דתיות אישיות כי חשבה שהנצרות והקתוליות מושכות יותר מבחינה דתית. אמא שלי האמינה על סמך הילדות שלה שלהיות יהודי זה דבר מסוכן מאוד, וההחלטה להעניק לי את השם כריסטופר נועדה בין השאר להחביא את השורשים שלי מאחורי השם הכי נוצרי שיש”.

באופן מפתיע, הגילוי על יהדותו לא טלטל את עולמו של אייזגרובר. הוא החל לחקור את שורשיו היהודיים אך לטענתו אינו חי חיים יהודיים, והוא רואה בעצמו אתאיסט.
כעסת על אמא שלך על כך שלא סיפרה לך מעולם על הזהות האמיתית שלה? “כן, כעסתי. בהתחלה הרגשתי אושר גדול מכך שנחשפתי לחלק נוסף במורשת שלי, אבל במקביל כעסתי כי חשבתי שזה היה יכול להיות נפלא לדעת את זה בשלב מוקדם יותר, ולהיות מסוגל לדבר איתה על כל הדברים שאבדו לי. כשחשבתי על זה בהמשך הבנתי שאחרי כל מה שהיא עברה היה יכול להיות לה קשה מאוד לדבר איתי על הכל, כך שלמדתי להעריך את כל מה שהיא העניקה לי ואת האופן שבו היא גידלה אותי”.
זו חוויה מטלטלת מלא מעט בחינות, לגלות בגיל 47 שאתה בעצם לא מי שחשבת שאתה, ושאמא שלך הסתירה ממך סוד גדול כל כך. לא היו רגעי משבר שנלוו לגילוי הזה? “הרגשתי שמחה מיידית. הייתי מוקף בחברים יהודים ופתאום הרגשתי שיש חתיכה נוספת בפאזל, שעוזרת לי להבין את עצמי באופן שלם יותר. אמא שלי ניסתה לגדל אותי כקתולי אבל זה אף פעם לא הצליח לה באמת. תמיד הרגשתי אאוטסיידר בחברה נוצרית ברובה. ופתאום, עם הגילוי של השורשים היהודיים שלי, הרגשתי מיד בהתחלה מערכת של קשרים שהעמיקה את היחסים שלי עם אנשים שהכרתי, הכירה לי אנשים חדשים וסיפקה לי מערכת של תובנות לגבי מי שאני בעולם. אם הייתי מקיים אורח חיים נוצרי, או אם היה אכפת לי מהדת הנוצרית של המשפחה שלי, אולי זה היה מטלטל אותי. הידיעה שאני יהודי העניקה לי פתאום זהות שעזרה לי להבין מי אני בארצות הברית”.
מה זה אומר מבחינתך היום, להיות יהודי? “אני לא דתי בכלל. אני אתאיסט אבל אני קודם כל יהודי. מהיום הראשון שגיליתי את זה אנחנו חוגגים בכל שנה את ליל הסדר, ואני חושב שזה חשוב מאוד, אבל זה לא אומר יהדות תאולוגית. מבחינתי חלק מזה נוגע ליכולת להבין את ההקשר התרבותי והאינטלקטואלי שאני יכול לשאוב

ממנו כשאני חושב על הקשר שלי עם החברה. זה קשר תרבותי והיסטורי הרבה יותר מאשר תאולוגי. זה אומר שאני חש חלק מקהילה שמקבלת אותי בחום גדול, וזה חשוב לי. הופתעתי מכמה חזק אני חש את זה.
“אני לא מסוגל לא להתעניין במה שקורה בישראל, וזה שונה ממה שהרגשתי לפני 2008. לפני כן הייתי קורא על מה שקורה במזרח התיכון והייתה לי דעה אינטלקטואלית לגבי מה שקורה שם, אבל עכשיו כשיש דיונים על מה שקורה בישראל יש לי גם דעה רגשית. חלק מזה נובע מכך שהייתי שם, מכך שאני יודע שהמשפחה שלי לא הייתה אותו הדבר בלי ישראל, מכך שיש לי קרובי משפחה שגרים בישראל. אבל גם פה, בקמפוס בפרינסטון, אחד המקומות שאני חש נוח בהם ואהוב בהם, יש מרכז לחיים יהודיים. זה אחד הדברים המופלאים ביותר בנוגע ליהדות אמריקה, שאני יכול להרגיש נוח כל כך בתור יהודי בקרב יהודים אחרים, למרות התפיסה האתאיסטית שלי. וזה חלק מהמסורת והקשרים והתחושה של קהילה”.
עד כמה התמיכה הנלהבת שלך בישראל נובעת מהגילוי המדהים על יהדותך? “חלק מזה בא אחרי הגילוי, כשחיפשתי קרובי משפחה ומצאתי את ילדיהם של שני האחים של סבא שלי, שהתיישבו בחיפה ושהילדים שלהם חיים בישראל היום. מאז הספקתי להיות בישראל פעמיים, בפעם הראשונה בשנת 2010. אין ספק שהתמיכה שלי בישראל קשורה גם לכך שראיתי את הדברים המדהימים שישראל השיגה ומהחלקים במדינה שחשתי נפעם מהם ומהחום הרב שקיבלתי בכל מקום”.
“בטיול השני נסענו גם לרמאללה וראינו את מה שקורה בגדה המערבית, ואני יכול להבין את המורכבות של הנושא. דיברתי לא מעט עם ישראלים שמתנגדים למדיניות של ישראל בגדה המערבית. אבל אני מרגיש חיבור לפרויקט ההיסטורי ולתשוקה לראות את האלמנטים הראויים להערצה של החלום הישראלי”.

אנחנו נפגשים לראיון פחות משבוע אחרי הסערה שחוללו דבריו של נשיא ארה”ב ברק אובמה בנאום שנשא בפני ראשי ענקית הטכנולוגיה “ג’ נרל אלקטריק”. הנשיא החליט לייעץ לדור הצעיר לנטוש את מקצועות הרוח לטובת הכשרה מקצועית יצרנית.
“הרבה צעירים לא רואים היום קריירה אפשרית בידע יצרני ובמסחר”, אמר אובמה במפעל החברה בוויסקונסין. “אבל אני מבטיח לכם זאת, אנשים יכולים להרוויח הרבה יותר עם ידע יצרני מאשר עם תואר בהיסטוריה של האמנות”. כעבור זמן קצר נאלץ אובמה להתנצל על דבריו במכתב פתוח ששלח לאן קולין ג’ונס, פרופסור לאמנות מאוניברסיטת טקסס שמחתה על האופי המזלזל שבו דיבר על תחום הלימוד, שלדבריה נאלץ להילחם על מקומו בחברה בעידן של מהפכות טכנולוגיות ורשתות חברתיות. במציאות של פערים חברתיים גדלים, סטארטאפים שנמכרים במאות מיליוני דולרים וכלכלה מקרטעת שעדיין מתנהלת בצל המשבר הגדול של 2008, אובמה בסך הכל ביטא הלך רוח רווח בארצות הברית, וגם בישראל.
“הדברים שאמר אובמה משקפים גישה צרה, בלשון המעטה, שמנוגדת לא רק למה שאנחנו עושים פה אלא גם ליסודות ההצלחה שלו ושל רבים מהאנשים שעובדים איתו”, אומר אייזגרובר. מבחינתו מדובר לא רק באמירה צורמת מנקודת מבט אקדמית רחבה: הוא סבור  שזהו ערעור היסודות האקדמיים שכבר 268 שנה מובילים את פרינסטון, המדורגת במקום הראשון ברשימת האוניברסיטות האמריקניות. אייזגרובר, חשוב להדגיש, הוא לא נשיא האוניברסיטה הראשון ובטח לא האחרון שמסרב לראות במוסד שלו בית ספר מקצועי, אלא שבמקרה של פרינסטון זו מציאות הלכה למעשה, שהופכת אותה לאחת מהאוניברסיטות היחידות שמסרבות להציע תואר שהוא בעל זיקה ישירה למקצוע. מי שרוצה להיות עורך דין לא ימצא בפרינסטון תואר במשפטים, וכך גם רפואה, מנהל עסקים ועוד תארים רבים.
“הרבה מההחלטות הללו הן תוצאה של היסטוריה והתפתחות במשך הזמן”, מסביר אייזגרובר השבוע. “האוניברסיטה הזאת תמיד שמה דגש בלימודי תואר ראשון ולימודי דוקטורט. היו זמנים שפרינסטון חשבה על בית ספר למשפטים, והיה לנו אחד לתקופה קצרה במאה ה-19, אבל הדגש פה תמיד היה על מקצועות כמו פיזיקה ופילוסופיה. עם הזמן הבנו שאנחנו מספקים משהו חשוב מאוד במערכת ההשכלה הגבוהה של ארצות הברית, מעצם זה שאנחנו עושים דברים אחרת”.
כמו למשל? “אחד הדברים הבולטים בקמפוס הוא המקום המרכזי של תלמידי התואר הראשון באוניברסיטה. בניגוד למרבית האוניברסיטות בליגת הקיסוס יש לנו יותר תלמידי תואר ראשון מתלמידים בתארים מתקדמים. בנוסף, כל תלמידי התואר הראשון שלנו צריכים להגיש תזה רצינית, כך שהם מעורבים במחקר. מלבד זאת כל עובדי הסגל חיייבים ללמד, דבר נדיר בשאר האוניברסיטות”.
מה הרגשת כשקראת את הדברים של אובמה בגנות לימודי האמנות? “אני מבין חלק ממה שהממשל שלו מודאג לגביו, ואני מבין את הרצון שכל סטודנט אמריקני יקבל את הכישורים שהוא זקוק להם כדי להצליח בשוק העבודה, אבל זאת גישה צרה. זה צר מדי מבחינה מקצועית, כי הערך של ארבע שנים בקולג’ היום גבוה יותר מאי פעם, אם משווים בין מי שיש לו תואר למי שאין לו תואר; וזה צר מדי כי מה שאנחנו מכוונים לו מבחינה חינוכית הוא יותר מאשר להכין צעירים לעבודה הראשונה שלהם. אנחנו רוצים להכין אותם להיות אזרחים ומנהיגים, ולהפיק הנאה מהחיים שלהם בהמשך הדרך”.
אבל המבחן האמיתי הוא מה קורה עם מי שמסיים תואר בספרות או בפילוסופיה באוניברסיטה באלבמה או באריזונה, ולא בפרינסטון היוקרתית.
“הערך של תואר אקדמי במספרים מוחלטים מעולם לא היה גבוה יותר מערכו היום. ברור שיש מקצועות שמאפשרים לך להרוויח יותר כסף, אבל גם כשאתה מדבר על תחומים כמו משפטים ומנהל עסקים, ואתה בודק מי מהסטודנטים הצליח, מי הגיע רחוק, אתה מוצא המון אנשים שהתחילו עם תואר ראשון בתולדות האמנות או בהיסטוריה או בפילוסופיה והמשיכו ללימודי משפטים ועסקים.  “אתה לומד פילוסופיה לא רק כי אתה רוצה להיות פילוסוף מקצועי אלא גם כי אתה רוצה את הבסיס המחשבתי להבין את החיים וליצור לעצמך תשתית מחשבתית להבין דברים אחרים. בארצות הברית תואר במשפטים מחייב תואר ראשון, ואני, בתור פרופסור למשפטים, אומר לך שתואר ראשון במבוא למשפטים הוא דרך מחורבנת להיות עורך דין. אתה תצליח הרבה יותר בתור עורך דין אם למדת תואר ראשון בפיזיקה או בספרות השוואתית. אתה תחשוב באופן מקורי יותר”.

התפיסה שתואר אקדמי היום חשוב יותר מאי פעם מפתיעה, על רקע הפרסומים הרבים ומבול הנתונים שפורסמו בשנים האחרונות בארצות הברית בעניין “הדור האבוד”. המונח , בגרסתו הנוכחית, מתאר מיליוני צעירים בשנות העשרים לחייהם שבקושי גומרים את החודש, עובדים בעבודות מזדמנות תמורת שכר מינימום, וממשיכים להתגורר עם הוריהם עד גיל מבוגר יחסית.
המספרים, חשוב להדגיש, יכולים להיות מבלבלים. מצד אחד נתוני האבטלה בקרב צעירים בגילאי העשרים בעלי תואר אקדמי נמוכים באופן משמעותי לעומת בעלי השכלה תיכונית בלבד. אלא שלפי נתונים עדכניים של לשכת התעסוקה האמריקנית, לא פחות מ-71 אחוז מבעלי ההשכלה הגבוהה עבדו במהלך שנת 2012 תמורת שכר מינימום או פחות מכך. כשבודקים את מצבם של בעלי התארים השניים (Master), עולה תמונה דומה: בין 2006 ל-2012 שולש מספרם של בעלי התארים השניים העובדים תמורת שכר מינימום או פחות מכך.
וזו, חשוב להדגיש, דוגמה אחת בלבד. מנתונים שפרסם לפני כמה חודשים המרכז לנגישות אקדמית ויצרנות (CCAP) עולה כי בשנת 2013, לא פחות מ-48 אחוז מבעלי התארים האקדמיים עבדו בעבודות פשוטות יחסית, שלא מצריכות השכלה גבוהה (למשל, כנהגי מוניות). בסקר מכון הסקרים “פיו” נמצא שבשנת 2013 לא פחות מ-36 אחוזים מהצעירים האמריקנים בגילאי 18 עד 31 התגוררו עם הוריהם, בעלייה חדה לעומת המצב לפני עשור או שניים.
אתה מקבל את תיאור הדור הצעיר הנוכחי כדור אבוד? “נכון שהכלכלה היום במצב קשה יותר מבעבר, ואין שום דבר שתואר אקדמי יכול לעשות כדי לשנות את המצב. אבל אם אתה מנסה למצוא עבודה בכלכלה הזאת, חשוב שתהיה עם תואר. אני לא מסכים עם ההנחה שזה דור אבוד. אם אני מסתכל על סטודנטים שמסיימים פה בפרינסטון ומשווה את ההזדמנויות שלהם היום לעומת ההזדמנויות שהיו לי כשאני סיימתי, ב-1983, יש להם אותן הזדמנויות, אם לא טובות יותר.
“יש לנו בעיה גדולה מאוד, שמאפיינת גם את ישראל: חוסר השוויון בחברה. אני מסתכל על הכלכלה ומודאג כי אנחנו רואים קיפאון במצב של מעמד הביניים ובמקביל עלייה בהזדמנויות שיש לשכבות העליונות. אבל זו דאגה כלכלית, שלא קשורה לתואר אקדמי”.
אתה מדבר על אי שוויון שעלול ליצור רתיעה מלימודים אקדמיים. אבל עלות הלימודים השנתית אצלכם מגיעה ל-58 אלף דולר בשנה. 230 אלף דולר נראה לך מחיר סביר לתואר של ארבע שנים? “אנחנו נגישים מאוד לכל מי שאנחנו מעוניינים לקבל אלינו, ואחד המדדים לכך הוא שאנחנו באופן קבוע מדורגים בין האוניברסיטות הנגישות ביותר במדינה. למעשה, אף אחד מהסטודנטים שלנו לא נדרש לקחת הלוואה. 75 אחוז מהסטודנטים שלנו מסיימים את התואר בלי שום חוב, ולמי שבוחר לקחת הלוואה מרצון, החוב הממוצע עומד עם סיום התואר על בין חמשת אלפים לששת אלפים דולר בממוצע. “למה לא להוריד את שכר הלימוד, אם כך? כי כבר כעת אנחנו מסבסדים את הלימודים בפרינסטון לכולם. הבעיה היא שאין לנו מספיק מקומות. וזה נכון לגבי כל האוניברסיטות בליגת הקיסוס. הפער בין הביקוש ובין כמה שאפשר לקבל מעולם לא היה גבוה כל כך”.
אבל אתם בעצמכם מתגאים באתר של האוניברסיטה בכך שבשנה שעברה 60 אחוז מהסטודנטים קיבלו סובסידיה מהאוניברסיטה ולא שלמו שכר לימוד מלא. אז למה לא להוריד את המחיר ולהפחית את דמי הסיוע? “כי אם אתה מוריד את המחיר למי שכן מסוגל לשלם אתה מפחית את ההכנסות שמממנות את החינוך של הסטודנטים שלך. שנת לימוד של סטודנט באוניברסיטה עולה לנו מאה אלף דולר, אם מחשבים את כל העלויות הכרוכות, כולל שעות המחקר של אנשי הסגל שמחויבים ללמד. אנחנו מבקשים 60 אלף לשנה, וכבר מסבסדים את העלות המקורית שמגיעה למאה אלף דולר”.

בישראל מדברים לאחרונה לא מעט על ביטול המבחן הפסיכומטרי, בטענה של שר החינוך שי פירון כי הוא מיטיב בעיקר עם תלמידים מהשכבות החזקות. אייזגרובר מכיר את שיטת הקבלה הישראלית לאוניברסיטות, שמבוססת על ציונים בלבד, ואינו מסכים איתה. “הגישה שאתם נוקטים בישראל דומה יותר לשיטת הקבלה ללימודי תואר שני פה, למרות שגם בקבלה ללימודי תואר שני ודוקטורט מסתכלים פה באופן רחב יותר, ולא רק על הציונים”, הוא אומר. “לגבי התואר הראשון, אנחנו מאמינים שחלק מהחינוך שאנחנו מעניקים לסטודנטים מתבסס על גיוון. כשאנחנו מקבלים סטודנטים אנחנו לא בוחנים כל סטודנט לגופו, אלא מסתכלים על המחזור כולו. המחשבה היא שהגיוון של הסטודנטים יעזור להם להשפיע זה על זה”.

שי פירון, ”להסתכל לא רק על ציונים”. צילום: מירי צחי

אז אתם לא מחשיבים ציונים כמדד ראשי לקבלה? “אנחנו מאמינים שהציונים והמבחנים לבדם לא משקפים נאמנה את נסיבות החיים של המועמדים. ידוע שיש קשר ישיר בין תוצאות מבחנים לרמת ההכנסה בבית. אם אתה מקבל רק את מי שיש לו ציונים גבוהים, ככל הנראה לא תיקח את הסטודנטים החכמים ביותר אלא את מי שהגיע ממשפחה שיכולה לספק לסטודנט את ההכנה הטובה ביותר למשטר הבחינות. אנחנו גם מאמינים שאנחנו מכינים סטודנטים להיות לא רק אקדמאים אלא גם מנהיגים בתחומים שונים, ולכן אנחנו רוצים שיגיעו עם גיוון של ניסיון ועניין”.
מה זה אומר בפועל, מבחינת תהליך הקבלה לאוניברסיטה? “זה אומר שהסטודנטים שלנו עוברים ראיון אישי לפני שהם מתקבלים, וזה אומר שהם צריכים להגיש מאמרים כחלק מתהליך הקבלה, ואנחנו רוצים לדעת על הרקע של התלמידים, על פעילות התנדבותית, ואנחנו רוצים מכתבי המלצה. הכל נועד לקבל תמונה של רמת המוטיבציה והכישרון, באופן שהולך הרבה יותר רחוק מאשר רק הציונים. למשל, אנחנו מקבלים סטודנטים על בסיס של ספורט תחרותי. זה דבר שאתם לא עושים בישראל. בפרינסטון, בין 17 ל-18 אחוז מתלמידי התואר הראשון מתקבלים ללימודים על בסיס כישורי הספורט שלהם. מדובר בספורטאים מצוינים אבל גם בתלמידים טובים מאוד. מה שאנחנו מנסים לעשות הוא לבחור סטודנטים שיתרמו תרומה משמעותית לעולם”.
אתה מדבר על טיפוח דור של מנהיגים שישנו את העולם. כשהסתובבתי פה לא זכור לי שנתקלתי בהפגנה או בעצרת פוליטית שארגנו הסטודנטים. אתה עדיין רואה בסטודנטים שלך את מנהיגי המחר? “אם בוחנים את המעורבות של סטודנטים מבחינת ההפגנות בקמפוס, אין ספק שהיא נמוכה ממה שהיה בתקופתי. מנגד, המעורבות החברתית וההתנדבות נמצאות בעלייה. בתחילת כל שנה באים אליי נציגים מאגודת הסטודנטים ואומרים לי מה המטרה שלהם לשנה הקרובה ומה הם שואפים לשנות. רק השבוע באו אליי סטודנטים שרצו לדבר על זכויות אסירים, והייתה לנו שיחה תרבותית ואינטלקטואלית בנושא. חלק מזה נובע מהבדלי סגנון, מפער הדורות. כשהצעירים בוחנים היום את המעורבות שלהם הם חושבים על יזמות חברתית יותר מאשר על מעורבות פוליטית”.